לחיצה אחת על אפשרות השיתוף בפייסבוק – ה-share – יכולה לעלות לכם כמה אלפי שקלים. כך קבע לאחרונה בית המשפט העליון, כשדן בתביעה בנושא לשון הרע. מדובר בזירה משפטית גועשת – ככל שרשתות חברתיות כמו פייסבוק וטוויטר מחליפות את התקשורת המסורתית שנסמכה בעבר על טלוויזיה ועיתונים, כך גם מתרבות השאלות המשפטיות על מה נחשב לשון הרע. לעיתים נדמה כי נוצרה מציאות חופשית לגמרי, בה כל אדם יכול להפיץ כל סוג של תוכן ולא לשאת בתוצאות. אבל כמות תביעות הדיבה שאנחנו שומעים עליהן מדי יום מדגימה את הצד השני של המתרס – אנשים וחברות שנפגעו ממה שפורסם עליהם ברשתות חברתיות, ודורשים פיצוי.
במקרה שלפנינו, זוג חוייב לשלם למקומון 5,000 שקל אחרי שעשו שיתוף בפייסבוק לפוסט שמשמיץ את המקומון. הדבר נפסק בפסק דין של בית המשפט המחוזי, הזוג ערער – ובית המשפט העליון דחה את הערעור. הפסיקה קובעת כי מספיק לעשות share לתוכן שבית המשפט קבע כי מהווה לשון הרע – ובכך מתקיימת עוולת לשון הרע. גם אם הכותב לא חתום על התוכן, עצם העובדה שהוא משתף אותו עם חבריו ברשת החברתית מטילה עליו אחריות לא פחות מאשר אם היה כותב את הדברים בעצמו. לעיתים, צוין בפסק הדין של בית המשפט העליון, לשיתוף יש אפילו השפעה גדולה יותר מאשר לפרסום עצמו.
לא כך נקבע לגבי לחיצה על אפשרות ה"לייק" בפייסבוק, גם אם הפוסט האהוד מהווה לשון הרע. פעולה כזו, לפי בית המשפט – לא תזכה את מי שנפגע ממנה בפיצויים, היות שה"לייק" לא מפיץ את התוכן ולא מעתיק אותו, אלא רק תומך בו. הבקיאים בפייסבוק מכירים גם באפשרות נוספת – comment, תגובה על פוסט בפייסבוק, שעליו עדיין לא ניתנה דעת בית המשפט באופן סופי, אבל יתכן שבעתיד יפסק כי גם תגובה היא לשון הרע.
המסקנה: אולי כדאי לחשוב פעמיים לפני שיתוף של פוסט בפייסבוק. רצוי לשתף רק פוסטים שאתם מסוגלים לעמוד מאחוריהם, גם אם לא כתבתם אותם בעצמכם. אם תבחרו לשתף פוסט בפייסבוק ומי שהפוסט מדבר עליו יבחר לתבוע אתכם – הרי במקרה שבית המשפט יפסוק כי יש בפוסט לשון הרע, יתכן שתאלצו לשלם פיצויים. אמנם, תוכלו לטעון כי העובדות שבפוסט נכונות ובכך להשתמש בהגנת "אמת דיברתי" – אך במקרה כזה תצטרכו להוכיח בעצמכם שהעובדות שפורסמו בפוסט נכונות. כיום, בעידן של פוסטים ויראלים ו"פייק ניוז" – מידע יכול להיות מופץ מבלי שהעובדות המצויינות בו אומתו ומקורותיו נבדקו. רצוי להיות משוכנעים, אם כן, כבר בשלב שיתוף הפוסט, שהוא מבוסס על מידע מהימן.
עם זאת, חשוב לדעת כי לצד כל אלה – בית המשפט מגן על אנשים מפני תביעות לא מוצדקות. תביעת לשון הרע עשויה להימחק על הסף בידי בית המשפט, אם ימצא שהיא "תביעת השתקה" – הכינוי בו משתמשים לתאר תביעה של גוף חזק נגד אדם פרטי שמטרתה סתימת פיות. במקרה שבו אנו עוסקים, את שני צדי המתרס אכלסו עיתון וזוג אנשים פרטיים. בית המשפט העליון בדק האם מדובר בתביעת השתקה והגיע לתשובה שלילית. הוא הזכיר, עם זאת, את הקריטריונים שבמקרה אחר היו יכולים להוביל למחיקת התביעה: כך, במקרים בהם יש פערי כוחות גדולים בין הצדדים, בהם התאגיד בוחר לתבוע רק חלק מהמשתפים ובהם השיתוף של הנתבעים הוא שולי – ניתן יהיה למחוק את התביעה על הסף. תביעה של המכולת השכונתית על שיתוף של פוסט כנגדה, למשל, היא כנראה לא תביעת השתקה. אבל תחליפו את המכולת ברשת סופרמרקטים ענקית – והתשובה עשויה להשתנות.
אם אין ספק היום לגבי האחריות של ה"share"', כמעט מיותר לציין שדברים שאדם כותב בעצמו ברשת החברתית, יכולים לשמש נגדו בתביעת לשון הרע. כך, סיפרנו לכם בבלוג זה על אדם שכתב בקבוצת פייסבוק ביקורת על נקניקייה וחוייב לשלם 18 אלף שקל למסעדה. בתי המשפט, שעוסקים בברור תביעות רבות נוספות בנושא לשון הרע, צריכים בכל פעם להכריע על הגבול בין עובדות לדעות, בין ביקורת לגיטימית ובין השמצה, בין הרצון לתרבת את את השיח הציבורי – ובין האינטרס הציבורי לשמירה על חופש הביטוי. כשכל זה פוגש את הטכנולוגיה המשתכללת מרגע לרגע, נראה כי משעמם לא יהיה.
לקריאה נוספת בנושא, הכנסו לפורטל חופש הביטוי ב"כל זכות"