כמה הייתם משלמים על נקניקייה אחת? עבור תושב תל אביב, התשובה היא לא פחות מ-10,000 שקל, שבית משפט חייב אותו לשלם למסעדן. מחירה המקורי של הנקניקייה היה 18 שקל, אבל לאחר שהסועד המאוכזב פרסם פוסט זועם על אודותיה בקבוצת הפייסבוק "רעבים ברעבך" – תבע אותו בעל המסעדה על לשון הרע וניצח, כך שהנקניקייה עלתה בסוף הרבה יותר.
נקניקיית המריבה לא לבד. נדמה כי אנחנו שומעים על יותר ויותר תביעות לשון הרע, כנגד אנשים מן השורה שמפרסמים דברי ביקורת ברשתות החברתיות. אם בעבר זירת ההתנצחות על לשון הרע הייתה העיתונות, הרי שהיום כל אדם יכול להיות מבקר מטעם עצמו, להביע דעות, להמליץ ולהשמיץ – ולעיתים גם לשלם על כך מחיר מפתיע. בית המשפט קבע לא אחת, כי חוק לשון הרע תקף לגבי כתיבה ברשתות חברתיות, גם בפייסבוק הכללי וגם בקבוצות פייסבוק – וכן למי שעושה שיתוף (share) לפוסט שכזה.
חוק איסור לשון הרע, מגדיר את לשון הרע כפרסום ברבים של מה שעשוי:
• להשפיל אדם או תאגיד בציבור או להפוך אותו למטרה לשנאה, לבוז או ללעג.
• לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.
• לפגוע במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו של אדם.
• לבזות אדם על רקע גזע, מוצא, דת, מקום מגורים, מין או נטייה.
לחוק קיימות הגנות – הגנת "אמת בפרסום", הבודקת האם הנכתב תואם את המציאות ויש בו עניין לציבור; והגנת "תום הלב" הבוחנת את המניע לפרסום.
ובחזרה למקרה הנקניקייה. בעת בילוי במסעדה, הנתבע שאל את המלצר כמה עולה נקניקייה, ובתשובה המלצר אמר שאינו זוכר אך כי בדיוק בזה הרגע בוטלה לו הזמנה של נקניקייה והוא ישמח להגיש לו אותה. כשהגיע החשבון, התאכזב הנתבע לגלות שחוייב במחיר הנקניקייה – 18 שקל. הוא החליט לכתוב על כך פוסט בקבוצת הפייסבוק בה הוא חבר, ושמוקדשת לדיונים על אוכל ובפוסט הזהיר את חברי הקבוצה מלסעוד באותה מסעדה. בין היתר הוא כתב כי מה שנעשה לו הוא "גניבה ללא בושה". בעל המסעדה תבע את הכותב על נזק שנגרם לו בעקבות הדברים.
בית המשפט השלום בתל אביב קיבל את התביעה – השופט פסק כי הפוסט של הנתבע היווה פגיעה בשמו הטוב של המקום. "אין מחלוקת, כי היקפו של חופש הביטוי בחברה דמוקרטית הוא בעל חשיבות רבה", נאמר בפסק הדין, "אלא שחופש הביטוי כידוע אינו חופש להשפיל ולבזות. הטענות לפיהן המילה 'גניבה' שגורה בפי ההמון – גם אם נקבל טענה זו, עדיין מדובר בלשון הרע, שכן הכוונה הייתה לחיובים שלא לפי היתר, הזמנה או הסכמה". התוצאה, כאמור הייתה לפסוק פיצויים לתובע, בסך 10,000 שקל – סכום נמוך משהתובע ביקש, המתחשב בכך שהפוסט נכתב בקבוצת פייסבוק המוקדשת לנושא זה, ולא בחשבון הפייסבוק הכללי של הנתבע.
במקרה נוסף שעלה לאחרונה לכותרות, חוייב מורה לשל"ח לשלם 45 אלף שקל על פוסט שכתב בעמוד הפייסבוק של "רשות הטבע והגנים", שם האשים את המנהל של נחל אלכסנדר בהיותו "אוכל חינם" ובהזנחת הגן. למרות שהפוסט הוסר על ידי המורה לאחר 14 שעות, השופטת החליטה בכל זאת לחייב את הנתבע בפיצויים, על מנת להרתיע "גולשים שידם קלה על המקלדת".
כמובן שבית המשפט לא תמיד פוסק לטובת התובע בנושאים של לשון הרע. בתביעה אחרת, שהפעם במרכזה פיצה – בית המשפט המחוזי פסק לטובת הנתבעת, וקבע כי דבריה לא עברו את איסור לשון הרע, והיא איננה חייבת בפיצויים לבעל הפיצרייה. אותה נתבעת פרסמה פוסט בפייסבוק שביטא את אכזבתה ממשלוח פיצה במילים הללו: "כשאת חושבת על הדרך הביתה על הפיצה שבא לך…מזמינה ומקבלת את הדבר הזה…ספוג בנוזלים ברמה לא אכילה, בצל עם הקליפה מלמעלה ולקינוח שערה על הזיתים…תענוג!!". בעל הפיצרייה תבע אותה כי גרמה לו להפסדים כספיים, ועל אף שבית המשפט השלום קיבל את תביעתו – הפסיקה נהפכה בערעור בבית המשפט המחוזי, שקבע כי הביקורת הייתה מידתית, סבירה והוגנת.
מתברר, אם כן, שאנקדוטות רבות מחיי היום יום שלנו יכולות להגיע לכדי תביעת דיבה – זה יכול להתחיל בנקניקייה, ביקור בנחל או תלונה בפייסבוק על פיצה שהגיעה ממשלוח במצב לא אידיאלי. תפקידו של בית המשפט הוא לאזן בין חופש הביטוי, לשמם הטוב של האנשים שעליהם הפוסטים נכתבים. ואנחנו, בפעם הבאה שנתאכזב מארוחה ונרצה לספר לכל העולם, נחשוב היטב באילו מילים להשתמש, לפני שנלחץ על כפתור השיתוף.
למידע נוסף הכנסו לערכים באתר "כל זכות":