פרשת הנערים והתיירת הבריטית בחדר המלון בקפריסין, מסרבת לעזוב את התודעה הישראלית. המתלוננת אמנם חזרה בה מול משטרת קפריסין מהאשמות האונס הקבוצתי, אבל נותר לא מעט טעם רע מהסיפור כולו ומטענותיה שצולמה בניגוד לרצונה בעת קיום יחסי מין. הפריט המדובר ביותר מאז חזרו הנערים לארץ הוא אותם סרטונים מיניים המסתובבים ברשתות חברתיות, ושיש האומרים מהווים את הראיה המזכה עבור הנערים. צפייה בסרטונים הללו, כאשר ידוע שהמצולמת בהם מתנגדת לכך – היא אקט שקשה להגדיר כמוסרי. האם הוא חוקי?
צילום אדם באקט מיני ללא הסכמתו הוא הפרה של חוק הגנת הפרטיות. יתרה מכך, הפצת הסרטון היא עבירה פלילית שהעונש עליה הוא עד 5 שנות מאסר ואשר בית משפט יכול להטיל בגינה פיצוי נזיקי ללא הוכחת נזק. הנערים שצילמו את הסרטון, ואלפי האנשים שמפיצים אותו מאחד לשני, אם כן – עוברים, ככל הנראה, על החוק.
סעיף 3(א)(5א) לחוק למניעת הטרדה מינית, קובע כי פרסום תצלום, סרט או הקלטה של אדם, המתמקד במיניותו, בנסיבות שבהן הפרסום עלול להשפיל את האדם או לבזותו, ולא ניתנה הסכמתו לפרסום, מהווה הטרדה מינית. סעיף זה קיים חמש שנים, וכבר נעשה בו שימוש בפניות למשטרה ובפסיקות בית משפט. חוק ההטרדה המינית חוקק בשנת 1999 והתייחס בעיקר להטרדות במרחב הציבורי או במקום העבודה. עם התפתחות הטכנולוגיה ו"שכלול" הדרכים להטריד מינית, התעורר הצורך להתייחס גם לפן הטכנולוגי של עבריינות מין. התברר שגם באקטים מיניים שיש בהם הסכמה ורצון של שני הצדדים, אפשר להפוך אדם לקרבן – וזאת על ידי הפצת סרטונים בהם הוא מופיע, ברשתות חברתיות כגון פייסבוק או וואטסאפ. נערות ונשים גילו כי תמונות ערום שלהן, או סרטונים בהם הן מקיימות יחסי מין – הפכו לנחלת הכלל. חלקם הגיעו לאתרי פורנו, באחרים השתמשו לביוש חברתי שלהן. המונח "פורנו נקמה" החל להשתרש, כביטוי לדרך להשפיל אישה אחרי פרידה – הפצת סרטוני עירום שלה. במדינות רבות – ביניהן אנגליה, גרמניה, יפן, קנדה וחלק ממדינות ארה"ב – חוקקו חוקים המתייחסים ספציפית לסוגיה זו. בישראל, התיקון המדובר חוקק בשנת 2014 וזכה לכינוי "חוק הסרטונים".
החידוש ב"חוק הסרטונים", כאמור, הוא הדגש על ההפצה. על פי החוק, כל אדם שמעביר סרטון שכזה לאחר, גם אם באופן פרטי – מבצע עבירה. זה לא משנה אם ההעברה היא לקבוצה גדולה של האנשים או רק לחבר אחד. כמובן שהאיסור חל גם על נשים ונערות, ולא רק על גברים ונערים. המסר העובר כאן, הוא כי אי אפשר לעמוד מן הצד כשחוסר צדק נעשה. גם מי שחשבו כי הם חפים מפשע ובסך הכל העבירו סרטון לחבר – בעצם אפשרו את המשך הפגיעה.
חלק גדול מהחוק מוקדש לנקודת המבט החינוכית, עקב המרכזיות של הדור הצעיר בסוגיה. במקרה שאחד הפוגעים הוא תלמיד במערכת החינוך, ניתן לפנות אל בית הספר בו הוא לומד. בית הספר מחויב לנקוט צעדים להסרת התוכן הפוגעני, להגיש תלונה למשטרה או לרשויות הרווחה ואף להשעות את התלמיד הפוגע עד 4 ימים בחינוך היסודי ועד 8 ימים בחינוך העל-יסודי. במקרים מסוימים רשאי מנהל בית הספר להשעות את התלמיד הפוגע לצמיתות.
בשעה זו, עדיין לא ידוע כיצד תסתיים פרשת קפריסין המבישה. בינתיים, נקווה כי מי שיקבל לידיו את הסרטונים יעשה את הדבר הנכון ולא רק החוקי – וימחק אותם מבלי להסתכל.
קראו עוד על "חוק הסרטונים", על דרכי האכיפה וגורמי סיוע, בערך המלא ב"כל זכות"