אחת הזירות הרותחות בחברה הישראלית הוא השיח על מתן חיסונים לתינוקות וילדים. הדיון היה קיים מאז ומעולם אך התעורר ביתר שאת עם התפתחות הרשתות החברתיות ובמקביל, התפרצות מקומית מצערת של מחלת החצבת. נדמה שהיום, הדעות על מתן חיסונים נשמעות בווליום חזק ביותר מכל צד: מצדדי החיסונים טוענים כי הורים שלא מחסנים מבצעים פשע מוסרי כלפי החברה כולה, מתנגדי החיסונים מזהירים מפני תופעות הלוואי של החיסונים וטוענים כי אינטרסים כלכליים מפעילים את מדיניות החיסונים, ולא בריאות הציבור.
עמדת המדינה ביחס לחיסונים מורכבת. מחד, משרד הבריאות ממליץ על מתן חיסונים בטיפות חלב ובבתי הספר ומאפשר זאת בחינם, מאידך – מבחינה משפטית, החוק לא מחייב מתן חיסונים לילדים. על פי "חוק זכויות החולה", נדרשת הסכמת הורים לחסן את ילדיהם, וזאת מתוקף הסכמה מדעת לטיפול רפואי. לא כך הוא המצב בכל העולם. ב-9 מדינות באיחוד האירופי, ביניהן איטליה וצרפת, קיימת חובה בחוק להורים לחסן את ילדיהם. בחלק מהמדינות האחרות בהן החיסון הוא וולנטרי, הוא עדיין תנאי למרשם למוסדות הלימודים. כך גם בארצות הברית ובקנדה, כאשר בחלק מהמדינות החובה חלה גם על מוסדות לימוד פרטיים. בישראל, לעומת זאת – הכניסה לבית הספר ולגנים הציבוריים, לא יכולה להיות מותנית בהצגת פנקס חיסונים של הילד. כיום קיימות התארגנויות פרטיות ל"גן מחוסן", שיפעלו על פי עקרון זה – אך הן פרטיות לחלוטין ולא מקבלות גיבוי ממסדי כלשהוא.
החוק הישראלי, אם כן, לא מחייב מתן חיסונים, על אף ניסיונות חקיקה שמעניין יהיה לעקוב אחריהם בכנסת הנוכחית או הבאה. שווה להתעכב גם על הנושא בראי פסיקות של בתי משפט, שאולי מטות את הכף במידת מה. בפסק דין מפברואר האחרון, בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב דן במחלוקת בין הורים גרושים לבת 12 באשר למתן חיסון לחצבת. בעקבות התפרצות המחלה, האם רצתה שהבת תקבל את החיסון – והאב התנגד. בית המשפט הכריע לטובת האם. הוא קבע כי במקרה של מחלוקת בין ההורים לגבי מתן חיסון שגרתי מונע, יש לבחון את טובת הקטינה – והפעם היא מחייבת מתן חיסון, גם אם האב, והבת עצמה – מתנגדים לכך.
אך מה קורה כאשר שני ההורים מתנגדים לחיסון, ומי שפונה אל בית המשפט היא המדינה, שרוצה לחייבם לשנות את עמדתם? מקרה שכזה ארע החודש, לאחר שילד בן 8 הגיע לחדר מיון עם רגל פצועה מכוויית מדורה, והוריו דחו את המלצת הצוות הרפואי לתת לו זריקת טטנוס. הרופא שבדק את הילד העביר את המקרה לרופאת הנפה בלשכת הבריאות המחוזית, והיא פנתה אל משרד הרווחה, שהגיש בקשה לבית המשפט לענייני משפחה, לאלץ את ההורים לתת לילד את זריקת הטטנוס, גם אם הדבר מנוגד לדרכם ואמונתם.
בית המשפט בחן את חוות הדעת הרפואיות שהובאו לפניו. רופאת הנפה סברה כי בנסיבות הפציעה קיימת אפשרות כי הקטין נחשף לנגיפי טטנוס, מחלה מסוכנת ביותר, וכי לאחר החשיפה האפשרית לנגיף, אין כל חלופה טיפולית למניעת המחלה מלבד מתן החיסון. לעומת זאת, רופא אחר, שהעיד מטעם ההורים – אמר כי לדעתו אין צורך במתן חיסון, משום שהכוויה ברגלו של הילד נגרמה במדורה והאש בסביבת הילד שרפה כל נבג טטנוס שעלול היה לזהמו. לבסוף, בית המשפט פסק לטובת המדינה. הוא הורה להורים לחסן את הילד, משום שב-8 הימים שחלפו מאז הפציעה הילד כבר נחשף לסיכון למחלה, והחיסון כעת הוא בגדר טיפול רפואי שאין לו חלופה אחרת. בית המשפט ציין שזמן הדגירה של מחלת הטטנוס יכול להגיע עד ל-21 ימים, ולכן מתן הזריקה היא בגדר טיפול הכרחי ועשוי אפילו להציל חיים. על פי קביעת בית המשפט, למדינה יש אפשרות להסתייע בגורמי רווחה או במשטרה, כדי לוודא שההורים יחסנו את הילד בזריקת הטטנוס.
באיזון שנעשה כאן בין טובת הקטין והחירות האישית של הוריו – ההכרעה הייתה ברורה. אבל אין להבין מכך כי כעת ניתן יהיה לחייב הורים לחסן את ילדיהם מרגע לידתם. במקרה של הכוויה והטטנוס – בית המשפט ציין כי אם היה מדובר בחיסון שגרתי מונע, לא היה פוסק כפי שפסק, אבל שחיסון הטטנוס במצב הדברים הנוכחי, הינו כבר בגדר טיפול רפואי דחוף.
סוגיית החיסונים תמשיך להעסיק אותנו, במיוחד משום שהיא עוסקת בזכויות מזוויות שונות – מחד – חירותם האישית של הורים לגדל ילדים על פי אמונתם ושיקול דעתם, מאידך – זכויות הילד לחיים בריאים, שהפעם מיוצגים בידי המדינה. נמשיך לעדכן כל התפתחות בנושא החשוב הזה.
עד אז, מוזמנים לקרוא עוד על הנושא ב"כל זכות":