זו הופכת להיות אגדה תל אביבית של ממש: הסיפור על הבית ברחוב מיכ"ל. בניין דירות נחשק במיקום מצויין, שהפך לרכושן של ארבע נשים אשר שכרו בו דירות והתיידדו עם הבעלים טרם מותו. הבית נמצא בדיונים משפטיים כבר שלוש שנים, מאז נפטר אורי גלעדי, בעל הבית – ולעת עתה הם הגיעו לסיומם עם "צו לקיום צוואה" של בית המשפט, שקובע כי רצונו של גלעדי שהשוכרות ירשו אותו, אכן יקויים.
גלעדי, בן 55 במותו, היה ככל הנראה אדם יוצא דופן. הוא חי לבדו וקרובת המשפחה היחידה עמה היה בקשר הייתה אמו, שהלכה לעולמה לפניו. מעולם לא התחתן, לא היו לו ילדים והקשרים הרציפים ביותר שלו היו עם הנשים ששכרו את דירותיו, עמן לא היו לו קשרי משפחה. שבע דירות היו בבעלותו של גלעדי – שש מהן ברחוב מיכ"ל וגם דירת המגורים שלו ברחוב אחר – וכל הדירות חולקו בין הדיירות שלו בצוואה שכתב, כששתיים מהדירות, כך ביקש, יוקדשו לאיכלוס שני החתולים שלו, ובתנאי שיטופלו כהלכה.
עם היוודע דבר הצוואה המיוחדת הזו – לפתע נמצאו לגלעדי קרובי משפחה. קרובה אחת הגיעה מארצות הברית שם היא מתגוררת. לאחר שהדיירות הגישו בקשה לצו קיום הצוואה, קרובת המשפחה הגישה התנגדות, בטענות שהצוואה נכתבה כשגלעדי לא היה צלול, והיה נתון להשפעת הדיירות כאשר כתב אותה. לו היו מתקבלות טענותיה – משמעות הדבר הייתה שהצוואה לא תקפה ושיש להוריש את הבניין לפי חוקי הירושה של המדינה – כלומר לבני משפחתו. אך בית המשפט לא קיבל טענה זו, וקבע כי גלעדי הוריש לידידותיו את הדירות מתוך דעה צלולה ורצון חופשי. בכלי התקשורת אפילו פורסם כי גלעדי הקליט את עצמו בעת עריכת הצוואה בנוכחות עורכי דין, כשהוא אומר כי בני משפחתו מעולם לא טיפלו בו או הביעו בו עניין והוא לא מעוניין להוריש להם דבר.
האם סיפור שכזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, ששוכר דירה ומתיידד עם בעל בית? התשובה הרשמית היא, ובכן – "למה לא". זה קצת כמו למלא כרטיס לוטו, מבחינת הסיכויים – אבל הזכייה תקפה לחלוטין. דיני הירושה בישראל מסדירים את סדר היורשים של אדם כאשר אין לו צוואה. במקרה כזה, היורשים הראשונים הינם יורשים על פי דין – בן או בת זוג וילדים וככל שאין כאלה, קרובי משפחה רחוקים יותר. כאשר יש צוואה היורשים הינם בהתאם לכתוב בצוואה. לכן, אם לאדם אין קרובי משפחה מיידיים, כמו אורי גלעדי או כאשר אדם רוצה להוריש נכסיו או חלק מהם ליורשים שאינם על פי דין – טוב יעשה אם יכתוב צוואה כדי לדאוג ליקיריו שאינם בעלי קרבת דם. חשוב להבין – לולא היה כותב גלעדי את הצוואה שכתב, לא היו לדיירות שלו אחיזה חוקית באף אחד מנכסיו, ולא משנה כמה מסורות היו לטיפול בו במהלך חייו.
בית המשפט קבע: גלעדי היה צלול, הדירות שייכות לשוכרות
השאלה העיקרית שבית המשפט דן בה בהקשר לגלעדי הייתה האם דעתו הייתה צלולה בעת עריכת הצוואה. החוק קובע שכדי שצוואה היה תקפה יש לוודא שהכותב אותה "יודע להבחין בטיבה של צוואה. הכוונה היא לאדם שבשל חוסר צלילות הדעת, מחלה או פגיעה כלשהי אינו מסוגל להבין או להיות מודע למשמעות של עריכת צוואה". במקרה של גלעדי, בית המשפט הכריע כי הצוואה שיקפה את רצונו האמיתי והבלתי תלוי, מבלי שתוכנה לימד על השפעה בלתי הוגנת של התובעים עליו.
לגבי התנאי של גלעדי כי שתיים מהיורשות שלו יטפלו בחתוליו בתמורה לבעלות על הדירה – גם תנאי זה הוא בעל תוקף חוקי. החוק לא אוסר על הצבת תנאים בצוואה, אבל מתיר לבית המשפט את האפשרות לבטל תנאים כאלה אם הם לא מוסריים. כך, למשל, הורשת דירה לאדם בתנאי שינתק קשר עם משפחתו – היא הוראה שבית המשפט יכול לבטל. אבל האכלת חתולים וטיפול בהם, כך נראה, היא תנאי לגיטימי ומוסרי – גם אם יוצא דופן.
למשפחתו של גלעדי שמורה עדיין הזכות לערער על ההחלטה לבית המשפט העליון – ומעניין יהיה לעקוב אחר השתלשלות הפרשה. בינתיים, נחשפנו לסיפור דומה עם סוף אחר – בית משפט ביטל צוואה במסגרתה הוריש קשיש את כל רכושו למטפלת סיעודית, וקבע כי המטפלת ניצלה את מצבו החולה ואת יחסי התלות ביניהם, כדי להביאו לכדי כתיבת הצוואה הזו.
אם אתם, או מישהו קרוב לכם – רוצים לכתוב צוואה, כדאי שהיא תהיה ערוכה וכתובה בהתאם לדרישות הדין וכן ברורה ומפורטת ככל האפשר. זו הדרך הטובה ביותר להבטיח שרצון המת יכובד. כדי ללמוד עוד על הנושא, מומלץ להכנס לערכים הבאים באתר "כל זכות":